English translation by ChatGPT below
על המושג "בעיית האמפתיה הכפולה" שמעתי לראשונה בכנס קהילה 2023 של המרכז הלאומי ע"ש עזריאלי לחקר אוטיזם ונוירו-התפתחות.
עמדתי שם ליד פוסטר של יונת רם ושותפים, הגעתי אליו כי זיהיתי את שמות אחד הכותבים, סימון ברון כהן, אחד החוקרים הוותיקים והגדולים בתחום שעבודותיו היו השראה במחקרי הקודמים כאתגרים לבחינת אינטלגנציה חברתית בבינה מלאכותית. בין העומדים התפתח דיון. במחקר אוטיזם מתמקדים הרבה במגבלות של אוטיסטים להבין אחרים ופתאום נשמעו קולות מהכיוון ההפוך - המגבלות של אחרים להבין אוטיסטים! "היום כבר מתחילים לדבר על בעיית האמפתיה הכפולה" - הא הא, סוף סוף המדע התקדם ומדבר על מה שהיה אינטואטיבי ומובן מאליו עבורי שנים.
מדוע לקח כל כך הרבה זמן להכיר בכיוון השני?
אני תוהה אם יש קשר למידת הגיוון הנוירולוגי בין חוקרי התחום. מרבית החוקרים בפסיכולוגיה שהכרתי היו נראים לי נוירוטיפיקליים. באופן טבעי אנשים חוקרים את המציאות מנקודת מבטם והסביבה שלהם. אם אין מספיק נוכחות קולגיאלית של אנשים שחווים את העולם אחרת, נשארים עם נקודת מבט אחת.
אפשרות נוספת היא כי יותר קל להבין נוירוטיפיקלים, אוכלוסייה גדולה וסטטיסטית אחידה יותר.. חבר-פסיכולוג אמר לי פעם "ראית אוטיסט אחד ראית אוטיסט אחד" רצה לומר - על משקל התבנית "ראית אחד ראית את כולם" אז כאן לא, הפוך, כל אחד הוא עולם בפני עצמו, מתנהג אחרת, ראית אחד למדת על אחד וזהו.
---
בשנה הראשונה לדוקטורט, תכננתי להציג הרצאה בפני קהל גדול ווהתכוננתי בכך שהתאמנתי בפני חברי המעבדה. בשורה הראשונה ישבו עידו ויואב (ראשי המעבדה) ולא חסכו את הביקורת. האזנתי בשקיקה לכל הערה ורשמתי מיד במחברת.
בסוף הפגישה אחרי שכולם התפזרו, נגשו שני סטודנטים ושאלו אם אני בסדר. שאלתי למה בפליאה, וענו שהיה קשה לראות את זה.
"איך הכל רע רע רע, אין אף מילה טובה", "שחטו אותך מול כולם, וראו רק שלילי". אמרו שהם ממש מצטערים בשבילי שהייתי צריכה לעבור את זה.
הייתי לרגע בשוק כי זו בכלל לא הייתה החוויה שלי. אני *שמחתי* על כל פגם שהם מצאו כי עבורי זו הייתה מתנה, הזדמנות לשפר את המצגת. בייחוד שהייתי אמורה עוד להציג אותה לקהל גדול. אני רציתי כמה שיותר הערות. אפשר לחשוב על זה כמו QA, או סגנון אימון כזה אדברסריאלי ואני דווקא מחבבת אותו, זה עוזר לי להגיע לרמת דיוק ואיכות גבוהה יותר ומהר יותר.
הם אמנם טעו לגבי אבל הם לא טעו לגבי הרגשות של עצמם. הם הרגישו כאב רק מלראות אותי, כמה קשה זה ודאי היה עבורם כשהם היו במקום הזה בעצמם. הפער הזה, אנשים שרואים את אותה סצנה בדיוק, אך חווים אותה אחרת לחלוטין, זה לב העניין. בעיית האמפתיה הכפולה.
ככל שאני מתקדמת להנחיית סטודנטים, המחשבה הזאת מלווה אותי. ההבדלים בתאורית תודעה בין אנשים, אמונות שגויות שאנחנו מחזיקים, איך לא היה לי שום מושג מה אחרים מרגישים ולאחרים בנוגע למה שאני מרגישה.
כעת כשהקשרים נעשים יותר פורמלים זה מוסיף שני מרכיבים מאתגרים:
(1) מחויבות עמוקה לפרויקט משותף, שמקשה לעזוב גם כשמשהו לא עובד.
(2) היררכיה, שמקשה לומר למנחה כשמשהו לא מתאים, כשנפגעים או כשקשה.
על המחוייבות. פעם כשעוד עבדתי בתעשיה, הייתי חלק מפרוייקט מחקרי שהבשיל למוצר. בפיילוט הראשון פרשנו את המוצר ב5 חנויות והיה מוצלח ביותר ואז הגיע לקוח חדש גדול - 3000 חנויות. אני זוכרת את ראש הצוות לאורך הפרוייקט אומר תדיר "זה כמו להכנס להריון עם הלקוח". אני זוכרת שלא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון אז, או למה הוא אומר אותו הרבה אבל זכרתי את המשפט המוזר הזה. ואני חושבת שבדיעבד וממרום גילי אני מבינה היום למה הוא התכוון. בסופו של דבר הפיילוט נכשל. הקפיצה כנראה הייתה גדולה מדי והוא כנראה הצליח לראות את זה עוד בזמן אמת. אני מניחה שהוא היה רוצה להפסיק לעבוד עם הלקוח המעצבן הזה עם הדרישות המוגזמות ולא סבירות, שהקשר לא עובד טוב וברור לשני הצדדים שאין התאמה וצריך להפרד אבל יש פיילוט משותף, הציוד כבר נרכש, הרבה אנשים מעורבים, להפסיק את הפיילוט באמצע יהיה הפסד גדול יותר לשני הצדדים ועם השלכות על מעורבים אחרים הלאה ולכן ממשיכים עד לסיום החוזה.
על ההררכיה. למנחה יש כח להשפיע על העתיד של הסטודנט באופן קריטי. האסימטריה הזו במערכת היחסים יוצרת אילוצים או מחיר לא מידתי לשקיפות. בעצם ההררכיה יש פגיעה מובנית בחופש של הסטודנט, בפרט גם בחופש הביטוי. התנגדות, גם אם היא במישור האישי או אפילו סתם הבעת עמדה שונה, עלולה לקבל (וזה יכול לקרות באופן לא מודע) תגמול במישור המקצועי. גם כשלכולם יש כוונות טובות, יש זהירות: מתי לומר כשקשה? איך להביע אי־הסכמה? הזהירות הזו היא אולי טבעית פסיכולוגית, אך לא טבעית אנושית. היא לא נובעת מכבוד הדדי, אלא מפחד וחשש מפני השלכות.
על אסירות מקצועית. אפשר כמובן לבחור לפרק את המחוייבות או להתנגד להררכיה אבל יש לדברים האלה מחיר מקצועי יקר, לעיתים עד כדי "התאבדות קריירה". ככה שאם למישהו לא טוב זה לא תמיד פשוט להגיד או/וגם לקום וללכת והדבר מוביל לתקיעות במערכת יחסים לא-בריאה, אסירות מקצועית, ואני לא משתמשת בביטוי הזה בקלות ראש.
אמר לי פעם מישהו "אקדמיה זו פריבילגיה ומי שלא טוב לו שילך".
זו לא רק עמדה קשוחה - זו אידיאולוגיה שמצדיקה ניצול. כן, אקדמיה היא פריבילגיה (במובן שלא כולם יכולים להגיע אליה) אבל זה לא אומר שמי שבפנים לא מגיע לו יחס הוגן. זה סותר את כל מה שהאקדמיה מתיימרת להיות - מקדמת ערכים של צדק, שוויון, חשיבה ביקורתית והגינות. איך אפשר להחזיק בעמדה שמצדיקה ניצול מובנה ולהמשיך לדבר על "אתיקה מחקרית" באותו משפט?
אני מחפשת דרכים לא רק איך להוביל מחקר, אלא גם איך ליצור מרחב שמאפשר דיאלוג אמיתי, דווקא מתוך ההבנה העמוקה של האתגרים המבניים שטבועים במערכת. חוץ מהתרומה לרווחה הנפשית לכל המעורבים, אני מאמינה גם שזו הדרך האידאלית לחצוב כח יצירה מחקרי הישר מתוך הלבבות.
כשאני מסתכלת סביבי, אני רואה כמה אסטרטגיות שמתארות מה שאפשר לקרוא לו "הנחיה רכה": לחזק את הטוב, לתת דוגמא אישית, ולהרבות בחסד בעיקר בתחילת הדרך, חסד שבונה אמון ומאפשר לשמוע עצות גם כשהן עדיין לא מובנות עד הסוף.
הנחיה רכה היא לא בהכרח "הנחיה אמפתית", כי לי למשל זה פחות טבעי, ואני גם לא היחידה.
אולי כאן מסורת הלימוד התלמודית יכולה להציע מסגרת מחשבה. שם מבחינים בין שני סוגי חברותא:
(1) חברותא מסוג "אוהבים", נוחים זה לזה, למידה בהרמוניה, בעידוד ובהשלמה הדדית.
(2) חברותא מסוג "יריבים" (לעיתים נקרא גם "אויבים בלימוד"), למידה דרך ויכוח, חידוד, ולעיתים אפילו התנגשות, ודווקא מתוך זה נוצרת בהירות והעמקה.
במסכת קידושין ל ע"ב, נאמר: "אֲפִילּוּ הָאָב וּבְנוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּשָּׁעַר אֶחָד נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה".
בזמן הלימוד הם "אויבים", נאבקים זה עם זה, חותכים, מקשים, מערערים. אבל אחרי הלימוד הם "אוהבים" כי כל הוויכוח היה לשם שמיים, מתוך אהבה לאמת, כי דווקא עימות בין דעות שונות מוליד בהירות והבנה אמיתית. בנוסף הגמרא מדגישה שאין משוא פנים, גם אם לומדים עם תלמיד חכם עצום, או עם אבא שחייבים בכבודו, אם אני מבינה סוגיה בצורה אחרת, אז אסביר אותה בדרך שלי וממשיכים לדון ולהתווכח גם אם תצא אש וגם אם זה יראה כלפי חוץ ממש כאילו שונאים אחד את השני.
ובמסכת תענית ז ע"א, נאמר: "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד לוֹמַר לָךְ מָה בַּרְזֶל זֶה אֶחָד מְחַדֵּד אֶת חֲבֵירוֹ אַף שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְחַדְּדִין זֶה אֶת זֶה"
ובהמשך אותו עמוד: "מָה עֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים קְטַנִּים מְחַדְּדִים אֶת הַגְּדוֹלִים וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַרְבֵּה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי וּמֵחֲבֵירַי יוֹתֵר מֵרַבּוֹתַי וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכּוּלָּן"
זאת אומרת, כמו שברזל משחיזים עם ברזל, ככה שני תלמידי חכמים מתנגחים אחד בשני, ובדרך הזאת מתחדדים, וגם כשמסבירים לילד קטן, לומדים ממנו.
ויש גם אזהרה, סיפור המריבה בין ר' יוחנן וריש לקיש שהוויכוח שלהם מצד אחד מדגיש את החיוניות של המחלוקת, ומצד אחר את החשש שהיריבות תגלוש למאבק אישי.
ועכשיו השאלה (הנה עומדות לי דמעות), איך אפשר לזהות איזה שיטה מתאימה למי שעומד מולי או באיזה מידה או באיזה מקרים? כמו שנאמר במשלי: "חנוך לנער על פי דרכו".
אני לא יודעת להבדיל בין אלה לאלה מבלי שהלומד ישתף בחוויה הסובייקטיבית שלו ולא יודעת מה אמורים לעשות במצבים שההררכיה ממסכת את היכולת של התלמידים מלהתנגד לשיטה שלא מתאימה להם.
---
הקשר נוסף לבעיית האמפתיה הכפולה... והפעם בעניין הבדלי תרבות.
הבדלי התרבות בין האמריקאים המנומסים לעומת הישראלים המחוספסים היו ידועים לי כל הזמן וגם ניסיתי ללממוד עליהם מבעוד מועד ללא הצלחה. הסתכלתי על סרטונים, ניסיתי ללמוד על סיטואציות ובשלב מסויים הרמתי ידיים. זה היה אחרי הסרטון הזה שבו רואים מישהי מברכת מישהו על שהוא נכנס לתפקיד חדש וכל התגובות לסרטון מתגלגלות מצחוק על הפאסיב אגרסיב שלה. אני צפיתי בסרטון הזה בלופים ולא ראיתי שום דבר מיוחד. חיפשתי את מה שנקלט בתדר של כל המגיבים "Her words say one thing, her face is having a complete different conversation.😂😂😂" מה שאני רואה זה שהפנים שלה מאירות ומחייכות!
כמה שבועות אחרי שעברנו לבוסטון פגשתי בבית הכנסת אישה חביבה, היא הציגה את עצמה ושאלה איך הולך. עניתי שהולך מצויין, שהקהילה היהודית מאוד חמה, מתיחסים אלינו כמו משפחה, רק הגענו וכבר הוזמנו אצל כל כך הרבה משפחות. תוך כדי דיבור אני מבחינה שבבת אחת כל שפת הגוף שלה משתנה למצב של צער והיא מסבירה שהם לא היו בבית כל התקופה הזו ודיווחה איפה הם כן היו. התעוררה בי לפתע תחושה כאילו התלוננתי בפניה והיא הצטדקה ותרצה. אבל אני לא התלוננתי, אני *באמת* מאוד התרגשתי מהקהילה היהודית ושהיא חלק ממנה.
זה היה רגע "אהא!". היה לי כאן קצה חוט להתחיל לעבוד איתו, הבנתי שבתגובה הנחמדה שלי היה יכול להתחבא רמז עקיף "כולם כבר הזמינו אותנו ומה איתכם?". ואוו. זאת רמת עדינות ותחכום שאני לא נוהגת להפעיל. אם אני צריכה משהו, אני פשוט מבקשת אותו (ולא רומזת). מאז התחלתי לשים לב לעוד כאלה מצבים, שאני דורכת בטעות על מנגנונים של רמזים חברתיים, שבלי להתכוון יוצא שאני אומרת משהו שבכלל לא התכוונתי להגיד. המצבים האלה מלמדים אותי גם על המצב ההפוך, זאת אומרת, כשלפעמים אולי מבקשים ממני משהו באופן עקיף... ואני לא מזהה. זה עדיין מאוד מאתגר אבל אני לומדת כל הזמן. ואיזה כיף שאני עכשיו בארה"ב ומוקפת באינספור הזדמנויות להתאמן. מי יודע... אולי יום אחד עוד אצליח לראות בסרטון את מה שלא הצלחתי לראות.
בהמשך הייתה לי שיחה ישירה על דיבור לא ישיר עם קולגה חברת מעבדה. אני מדברת באופן מאוד ישיר. אין סאבטקסט, אין כוונות שעומדות מאחורי המעשים ואם יש, אז הם כנראה לא מודעים. אני הייתי סקרנית להבין האם אנשים שמשתמשים בסגנון הדיבור העקיף קורה באופן מודע. כי גם כשאני סוף סוף מזהה רמזים עקיפים, אני מבולבלת, איך אני אמורה להתנהג במצב כזה? הרי אני בסיטואציה דומה כנראה לא הייתי מודעת... אז אני במבוכה.. האם אני אמורה להתיחס לזה או שלא? כי אני אולי רואה משהו שהאדם שמשוחח איתי בכלל לא רואה! אז אני מדברת עם הבנאדם או עם התת מודע שלו? מרגיש קצת כמו חדירה לפרטיות. אותי תמיד נורא הרגיז כשעוקפים את המערכת המודעת ומתקשרים ישירות עם התת מודע. מרגיש כאילו מישהו נכנס לי הביתה דרך החלון במקום דרך הדלת. עזר לי כשהיא אמרה שהעמימות היא מכוונת ומודעת והיא נועדה כדי להגן עליה כי אולי היא בכוונה רוצה שלא ידעו שהיא רוצה משהו...
והאמת, שאת המנגנון הזה אני קצת מכירה... ואני גם משתמשת בו לפעמים, קורה לי, בעיקר עם סטודנטים, שאני רוצה להציע להם משהו, אבל גם לא רוצה להשפיע עליהם או לבחור בשבילם. אני רוצה לחשוף אותם לאפשרות אבל בלי לדחוף אותם לאפשרות. אני יודעת שעצם זה שאני מציעה זה כבר התערבות ועלול לדחוף אותם. כי למשל זה מכניס אותם למצב לא נעים לסרב או כי הם עלולים להתפס לא מקצועיים (ובגלל ההררכיה... ע"ע למעלה....) אבל אני באמת רוצה שיבחרו לפי מה שמרגיש להם נכון וגם רוצה להציע כי אולי הם כן רוצים להחשף למידע. אז אני באופן מכוון מנסחת את ההצעה בצורה כזו שהיא מכילה גם מסיח/הסוואה לסיבה האמיתית לסירוב. לדוגמא "יש הזדמנות להציג את העבודה ב X, אבל זה יוצא במיקום ממש לא נוח, אם זה משהו שיכול לעניין אותך תעדכני אותי". זאת אומרת, שתלתי כבר תירוץ שנשמע בעיני סביר בתוך ההצעה. אני לא יודעת אם זה באמת עובד. אני חושבת שסטודנטים מרגישים די בנוח להתעלם מהצעות שלי באופן כללי. מצד שני, גם אין לי באמת עדיין מעמד בהררכיה, ככה שזו לא חכמה.
ואגב הבדלי תרבות והפעם מהכיוון ההפוך, שאלתי אמריקאי שבדיוק עבר לישראל איך הולך, הוא אמר שיש פערי תרבות, שאנשים פה (בישראל) מאוד ישירים, זה הופך את אזור העבודה לעמוס ורועש וצריך להתרגל לזה, הוא גם לא מבין מה אנשים אומרים רוב הזמן ולא יודע אם הם כועסים או פשוט ישירים.
---
ועניין אחרון, על נקודת מבט חדשה (עבורי) בנוגע לשקרים לבנים.
יש סצנה בגמרא (מסכת מנחות כט ע"ב) שמשה רבנו עולה לשמים ומבקש הצצה לעתיד. ה' שולח אותו כמה דורות קדימה ומשה מתיישב בבית המדרש מאחור ומקשיב לתלמידי חכמים עוסקים בתורה והוא לא מבין כלום "תש כוחו" עד שפתאום הוא שומע "הלכה למשה מסיני" - ובאותו רגע משה מבין (מה הוא מבין? התורה נתנה לא רק את החוקים והמשפטים, אלא גם את הכלים איך להמשיך לפתח את החוקים והמשפטים. ובאמצעות אותם כלים המשיכו רבי עקיבא ותלמידיו לפתח את התורה עד כדי כך שמשה לא זיהה את התורה, אבל ברגע שאמרו לו שזה הכל נובע מאותה תורה, הוא הצליח להתחקות אחרי מסלול ההסק).
לפני מספר חודשים קיבלתי התראה על מאמר שמדבר על הצורך בהבנת שקרים לבנים במודלי שפה. קראתי את הכותרת והייתי מבולבלת - למה שמישהו יעשה דבר כזה? ואז... אני רואה שהם ציטטו מאמר שלי... ו... תוך רגע קיבלתי תשובה. להבדיל... נזכרת בחיוך בסיפור ההוא.
יש במאמר דוגמא יפה, על ילדה שחולמת להיות מוסיקאית, היא מתקשה עם החלק התאורטי והמורים שלה בוחרים שלא לשתף אותה את המידע הזה כי הם חושבים שבשלב התחלתי של הלימוד חשוב לעודד.
הבנתי את הדוגמא, יכולתי לראות את החסרון שבגילוי האמת, מחיר הסכנה שבהרתעה, ועדיין תהיתי ביני לבין עצמי איפה בדיוק עובר הגבול בין שקר לשקר לבן, איזה מחיר ראוי וכו'. ניסיתי לעשות סלטות באוויר כדי להסביר מדוע בעצם זה לא שקר (כי למשל הוא משווה אותה למתחילים כמוה).
בשבת האחרונה פגשתי קרוב משפחה שלא ראיתי יותר מ10 שנים. אמרתי לו שהוא נראה בדיוק אותו דבר והוא החזיר לי בתגובה חמה שגם אני. ההבדל הוא שהוא באמת נראה בדיוק אותו דבר.. אז סימנתי לי "נעזר בשקרים לבנים", ויותר מאוחר כשהיינו שנינו שבעים, פתחתי בשיחה בנושא - מה דעתו בנוגע לשקרים לבנים. אני מחבבת מאוד את התגובה שלו ומביאה אותה כאן (פחות או יותר במילים שלו):
"במקום להסתכל על זה כשקר לבן, אפשר לחשוב על רבדים שונים של אמת. כשאישה שואלת את בעלה "האם השמלה הזו נראת טוב עלי?" אפשר לחשוב שהיא שואלת באופן מילולי, ואז התשובה היא אולי "לא", אבל אפשר לחשוב ברמה הפרגמטית, שמה שבעצם היא מתכוונת לשאול זה - "האם אני מושכת בעיניך?", ואז התשובה היא "כן". זה לא שקר, הוא פשוט עונה לה על השאלה שהיא באמת שואלת".
אז באיזה רובד כל אחד מאיתנו מדבר? מילולי או פרגמטי? גם זו בעיית אמפתיה כפולה.
 |
| בעיית האמפתיה הכפולה, מזכיר לי את השמלה לבן-זהב או שחור-כחול... אותה תמונה, אני רואה לבן זהב; הבן שלי שחור כחול. שני אנשים שמסתכלים על אותה הסיטואציה בדיוק, האחד יפרש את הרגשות בצורה אחת והשני בצורה אחרת לגמרי. בחוויה הסובייקטיבית שלהם שניהם צודקים. The double empathy problem reminds me of the white-and-gold or black-and-blue dress… same picture; I see white and gold, my son sees black and blue. Two people looking at exactly the same situation, and one interprets the emotions one way while the other sees it completely differently. In their subjective experience, they are both right. |
I first heard about the concept of the “double empathy problem” at the 2023 Community Conference of the Azrieli National Centre for Autism and Neurodevelopment Research.
I was standing next to a poster by Yonat Rum and colleagues. I approached it because I recognized the name of one of the authors, Simon Baron-Cohen — one of the most eminent and long-standing researchers in the field, whose work had inspired my own previous research on challenges in evaluating social intelligence in artificial intelligence. A discussion formed among the people standing around. Autism research often focuses on the limitations autistic people have in understanding others, but suddenly I heard voices coming from the opposite direction — about the limitations others have in understanding autistic people. “Today people are finally starting to talk about the double empathy problem.” Ha! At last the scientific world was catching up to something that had been intuitive and obvious to me for years.
Why did it take so long to acknowledge the reverse direction?
I wonder whether it has to do with the degree of neurological diversity among researchers in the field. Most psychologists I had met seemed neurotypical to me. Naturally, people study reality from their own perspective and their own environment. If there isn’t enough collegial presence of people who perceive the world differently, the field remains stuck with a single point of view.
Another possibility is that neurotypical people are simply easier to understand — a large, statistically more homogeneous population. A psychologist friend once told me: “If you’ve met one autistic person, you’ve met one autistic person.” In other words — unlike the cliché “if you’ve seen one you’ve seen them all,” here it’s the opposite. Every person is a whole world unto themselves, behaves differently, and meeting one teaches you only about that one, nothing more.
During the first year of my PhD, I planned to give a talk to a large audience and practiced by presenting it to my lab members. In the first row sat Ido and Yoav (the lab heads), who did not hold back their criticism. I eagerly listened to every comment and wrote everything down in my notebook.
At the end of the meeting, after everyone had dispersed, two students approached me and asked whether I was okay. I asked, surprised, why they were asking, and they answered that it had been painful to watch.
“How everything was bad bad bad, not a single positive word,” “They slaughtered you in front of everyone and focused only on the negative.” They said they felt genuinely sorry that I had had to go through that.
For a moment I was shocked, because that simply wasn’t my experience. I welcomed every flaw they found — to me it was a gift, an opportunity to improve the talk. Especially since I was soon going to present it to a large audience. I wanted as much feedback as possible. You can think of it as QA, or even as a sort of adversarial training style that I actually like — it helps me reach precision and quality faster and more effectively.
They were wrong about me — but they were not wrong about their own feelings. They felt pain just from watching it; how hard must it have been for them when they were in that position. This gap, when people observe the exact same scene but experience it entirely differently, is the heart of the matter: the double empathy problem.
As I advance toward supervising students, this thought follows me. The differences in theory of mind between people — the false beliefs we hold, how I had no idea what others were feeling and how others often had no idea what I was feeling.
Now that relationships become more formal, two challenging components emerge:
(1) A deep commitment to a shared project, which makes it hard to walk away even when something isn’t working.
(2) Hierarchy, which makes it hard to tell a supervisor when something isn’t right, when one is hurt, or when something feels difficult.
About commitment: Once, when I was still working in industry, I was part of a research project that eventually turned into a product. In the first pilot we deployed it in five stores and it was very successful, and then came a new major client — 3,000 stores. I remember the team lead repeatedly saying, “It’s like getting pregnant with the client.” I didn’t really understand what he meant at the time or why he kept saying it, but the strange metaphor stuck with me. Looking back, with some more life experience, I now understand. In the end the pilot failed — the leap was probably too big, and he likely recognized that in real time. I imagine he wanted to stop working with that difficult client with unreasonable demands, where the relationship wasn’t working and both sides knew it was a mismatch. But there was a joint pilot underway, equipment had already been purchased, many people were involved, and stopping in the middle would have caused even greater losses and downstream consequences. So you keep going to the end of the contract.
About hierarchy: A supervisor has the power to critically influence a student's future. This asymmetry imposes constraints and an unfair price on transparency. Hierarchy inherently restricts a student’s freedom — including freedom of speech. Resistance, even when it’s personal or merely a different opinion, can (even unconsciously) be punished on the professional level. Even when everyone has good intentions, there is caution: When do you say you’re struggling? How do you express disagreement? This caution may be psychologically natural, but it is not humanly natural. It does not stem from mutual respect, but from fear of consequences.
About professional captivity: Of course, one can choose to withdraw from the commitment or resist the hierarchy, but the professional cost may be huge — sometimes career-ending. So if someone isn’t doing well, it’s not always easy to say so, or to get up and leave. This leads to stagnation in an unhealthy relationship, to professional captivity — and I do not use that phrase lightly.
Someone once told me, “Academia is a privilege, and if you don’t like it, leave.”
That’s not just a harsh stance — it’s an ideology that justifies exploitation.
Yes, academia is a privilege (in the sense that not everyone has access), but that does not mean those inside do not deserve fair treatment. It contradicts everything academia claims to stand for — justice, equality, critical thinking, and fairness. How can one hold a position that justifies structural exploitation and speak about “research ethics” in the same sentence?
I am searching not only for ways to lead research, but for ways to create a space that allows genuine dialogue — precisely out of a deep understanding of the structural challenges embedded in the system. Beyond the contribution to everyone’s well-being, I believe this is also the ideal way to carve out creative scientific power directly from people’s hearts.
Looking around, I see several strategies that describe what one might call “soft supervision”: highlighting the good, leading by example, and offering abundant kindness especially at the beginning — kindness that builds trust and allows advice to be heard even before it is fully understood.
Soft supervision is not necessarily “empathetic supervision,” because for me, for example, this is less intuitive — and I’m not the only one.
Perhaps here the Talmudic learning tradition offers a conceptual framework. It distinguishes between two types of chavruta (learning partnerships):
(1) A partnership of “friends” — gentle with each other, learning in harmony, with encouragement and mutual support.
(2) A partnership of “opponents” (sometimes called “enemies in learning”) — learning through argument, sharpening, and even confrontation, which paradoxically leads to deeper clarity and insight.
In Kiddushin 30b, it says:
“Even a father and his son, a teacher and his student, who engage in Torah study together become enemies of each other — but they do not leave there until they become lovers of each other.”
During the study session they may be “enemies,” challenging and debating fiercely. But afterward they are “lovers,” because the entire argument was out of love of truth. Confrontation between different views gives birth to clarity and genuine understanding. The Talmud also emphasizes the lack of favoritism: even when learning with a great scholar, or with one’s father whom one is obligated to honor — if I understand a passage differently, I explain it my way, and the discussion continues even if sparks fly or it looks, from the outside, as if they hate each other.
In Taanit 7a it says:
“As iron sharpens iron, so too two scholars sharpen one another.”
And later on the same page:
“Just as a small piece of wood ignites a large one, so too younger scholars sharpen the greater ones. As Rabbi Ḥanina said: I have learned much from my teachers, more from my colleagues, and from my students most of all.”
Meaning: just as iron sharpens iron, scholars sharpen one another through struggle — and even when teaching a child, one learns from them.
There is also a warning — the story of the conflict between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, which highlights both the importance of disagreement and the danger that rivalry may slip into personal conflict.
And now the question (I can already feel tears rising):
How can I know which method fits the person standing in front of me, and in what measure, and in which contexts? As it is written in Proverbs: “Educate the child according to his way.”
I don’t know how to distinguish between learners without their subjective input, and I don’t know what to do when hierarchy silences the students’ ability to resist a method that does not work for them.
Another angle on the double empathy problem… this time regarding cultural differences.
I was always aware of the cultural differences between polite Americans and rough-around-the-edges Israelis, and I even tried to learn about them in advance — unsuccessfully. I watched videos, tried to study different situations, and at some point gave up. It was after a video in which a woman congratulates someone on taking on a new role, and all the comments were laughing about her passive-aggressive tone. I watched that video repeatedly and saw nothing unusual. I tried to detect what the commenters were picking up on: “Her words say one thing, her face is having a completely different conversation 😂😂😂.” But all I saw was that her face lit up and she smiled!
A few weeks after we moved to Boston, I met a kind woman at the synagogue. She introduced herself and asked how we were settling in. I answered that things were going wonderfully, that the Jewish community was very warm and treated us like family — that we had just arrived and had already been hosted by so many families. As I was talking, I suddenly noticed her entire body language shift into sorrow. She explained they had been away that whole time and told me where they’d been. Suddenly I had the feeling that I had complained to her, and she was apologizing or justifying herself. But I hadn’t complained — I was genuinely excited about the Jewish community, and she was part of it.
It was an “aha!” moment. I finally had a thread to pull on: hidden in my cheerful answer was an indirect hint — “Everyone has already invited us, what about you?” Wow. That level of subtlety and social sophistication is not something I normally deploy. If I need something, I simply ask for it (not hint at it). Since then I’ve noticed more situations like that — where I accidentally step on social cue mechanisms and unintentionally imply things I never meant to say. These situations also teach me the reverse scenario — when perhaps someone is asking me for something indirectly… and I don’t pick up on it. It’s still very challenging, but I’m learning all the time. And how lucky I am to now be in the U.S., surrounded by endless opportunities to practice. Who knows — maybe one day I’ll finally be able to see in that video what everyone else saw.
Later, I had a direct conversation about indirect communication with a lab-mate colleague. I speak in a very direct way. There is no subtext, no hidden intentions — and if there are, they are probably unconscious even to me. I was curious whether people who use indirect communication do so consciously. Because even when I finally notice indirect hints, I get confused — how am I supposed to behave in such a situation? If I were in their shoes I probably wouldn’t be aware of my own subtext… so I’m embarrassed. Am I supposed to respond to it or not? Maybe I’m noticing something the other person doesn’t realize they’re expressing! So am I speaking to the person or to their subconscious? It feels almost intrusive. I’ve always been bothered when people bypass my conscious mind and communicate directly with my subconscious — it feels like someone entering my home through the window rather than the front door. It helped when she said that the ambiguity is intentional and conscious — meant to protect her, because sometimes she wants people not to know that she wants something…
And the truth is, I actually know this mechanism… and I use it sometimes myself. It happens to me—mainly with students—that I want to offer them something, but I also don’t want to influence them or choose for them. I want to expose them to an option but without pushing them toward that option. I know that the very act of offering is already an intervention and might push them—because, for example, it puts them in an uncomfortable position to decline, or it might make them fear looking unprofessional (and given the hierarchy… see above…). But I genuinely want them to choose whatever feels right for them, while still offering it in case they do want access to that information.
So I intentionally phrase the offer in a way that includes a built-in distraction or cover story for the “real” reason to decline. For example: “There’s an opportunity to present the work at X, but it’s in a really inconvenient location. If it’s something you’d be interested in, let me know.” Meaning, I’ve already planted an excuse—one that sounds reasonable to me—within the offer itself. I don’t know if this actually works. I think students generally feel pretty comfortable ignoring my offers. On the other hand, I also don’t really have any hierarchical status yet, so it’s not exactly a fair test.
And speaking of cultural differences—this time in the opposite direction—I asked an American who had just moved to Israel how things were going. He said there are cultural gaps; that people here (in Israel) are very direct, which makes the workplace feel crowded and noisy, and that it takes getting used to. He also said he often doesn’t understand what people are saying and can’t tell if they’re upset or just being direct.
And one last thing, about a new perspective (for me) on white lies.
There’s a scene in the Talmud (Menachot 29b): Moses ascends to heaven and asks for a glimpse of the future. God sends him forward several generations, and Moses sits in the back of a beit midrash listening to the sages studying Torah. He doesn’t understand anything—“his strength wanes”—until suddenly he hears: “This is a law given to Moses at Sinai.” In that moment Moses understands. (Understands what? That the Torah didn’t only give laws and rules, but also the tools with which to continue developing those laws and rules. And with those tools, Rabbi Akiva and his students developed the Torah to the point where Moses no longer recognized it—but the moment they told him it all derived from the same Torah, he could trace the path of the reasoning.)
A few months ago, I got a notification about a paper on the need to understand white lies in language models. I read the title and was confused—why would anyone do that? And then… I saw they cited a paper of mine… and within a second I had my answer.
Not to equate, of course… but I smiled, remembering that story.
The paper gives a nice example: a young girl dreams of becoming a musician. She struggles with the theoretical part, and her teachers choose not to share this fact with her because they think that at the early stages of learning, encouragement is crucial. I understood the example. I could see the downside of revealing the truth—the danger of discouragement—and yet I still wondered to myself: where exactly is the boundary between a lie and a white lie? What’s an acceptable cost? I tried doing mental gymnastics to explain why it’s not really a lie (e.g., he compares her to beginners like herself).
Last Shabbat, I met a relative I hadn’t seen in over ten years. I told him he looked exactly the same, and he warmly replied that I did too. The difference is that he really does look exactly the same… So I mentally tagged: “Using white lies.” Later, when we were both full and relaxed, I started a conversation about it—what he thinks about white lies. I really liked his answer, and I’m sharing it here (more or less in his words):
“Instead of thinking of it as a white lie, you can think of it as different layers of truth. When a woman asks her husband, ‘Does this dress look good on me?’ you can take it as a literal question, in which case the answer might be ‘no.’ But you can also think of it pragmatically, where what she’s really asking is: ‘Do you find me attractive?’ And then the answer is ‘yes.’ That’s not a lie—he’s answering the question she’s actually asking.”
So on which level is each of us speaking—literal or pragmatic?
That, too, is a double-empathy problem.
No comments:
Post a Comment