Harmony

The translated (ChatGPT) post to English is below.

--- כשכתבתי את פרק התודות לדוקטורט, יש מורה שהשפיע עלי עמוקות שלא ציינתי. שכחתי לומר תודה כי מה שהוא לימד אותי לא היה חומר לימוד ולא למדתי אצלו במסגרת החינוך הפורמלי. עוד לפני מספר חודשים נזכרתי ברוני ובשיעור הכל כך משמעותי שהוא נתן לי לכל החיים (אספר על זה עוד מעט). אבל רק אתמול זה פתאום הכה בי, מה שלמדתי אצל רוני ולא יכולתי ללמוד בשום מקום אחר. משהו שאי אפשר לתאר במילים (אני אנסה, עוד מעט). משהו שעיצב את האופן שבו אני מתבוננת בעולם יום אחרי יום. משהו שמנהל אותי כבר עשרות שנים, בשנה-שנתיים האחרונות התחלתי לשים לב לזה ורק אתמול קלטתי.

קוראים למורה רוני צור. והוא היה המורה שלי לנגינה.

אספר כאן על שני השיעורים שלמדתי אצלו שהפכו אותי למי שאני. השיעור הגדול והשיעור האדיר.

על השיעור הגדול -

את רוני פגשתי לראשונה כשהייתי בכיתה ד. אחרי 4 שנים של הפסקה (מיוזמתי) מנגינה, בקשתי מאמא לחזור לנגן והיא לקחה אותי לבית ספר ימהה בדיזינגוף סנטר. רוני היה אחראי לעשות לי מבחן כניסה כדי לקבוע את הרמה שלי. מאחר שהיו לי כבר 3 שנות ניסיון בנגינה, הוא הציג לי את חוברת הקורס של שלב שלוש (STEP 3) ובקש ממני לנגן. לא הצלחתי לנגן כלום. לא זכרתי איך קוראים תווים. ידעתי פעם, לפני ההפסקה, ידעתי לקרוא תווים, אני זוכרת את זה. אבל כל הזכרון הזה נמחק. שכחתי הכל. (במאמר מוסגר, עד היום אני לא מצליחה לקרוא תווים, אני לא קוראת אותם, אני מחשבת אותם. הייתה לי את המיומנות, אני זוכרת איך הייתי מתבוננת בתווים מורכבים, באקורדים, ופשוט ידעתי מה המשמעות שלהם, ואיבדתי את זה. המיומנות נעלמה. "קטסטרופיק פורגטינג"). רוני ראה שאני לא מצליחה לנגן אז הוא פתח חוברת של קורס בסיסי יותר, שלב ראשון (STEP 1). גם כאן לא הצלחתי לנגן כלום כי לא הצלחתי לקרוא תווים. הפנו אותי להכנס לקבוצת המתחילים, כמו כל התלמידים שרק באו ללמוד בפעם הראשונה.

מה שקרה בקבוצת המתחילים, זה שהייתי יושבת בבית, מחשבת את התווים וכותבת בעברית בקטן מתחת לכל תו את השם שלו. מרגע שנטרלתי את בעיית קריאת התווים, הפכתי באחת למצטיינת הכיתה. הרי לנגן למדתי... ואת זה מסתבר לא שכחתי. אחרי כמה שיעורים כאלה הקפיצו אותי כיתה ואחרי עוד כמה שעורים כאלה בקשו להקפיץ אותי כיתה נוספת, הפעם לכיתה של רוני הכיתה של "המחוננים". אבל אני ידעתי שאני לא מחוננת, זה הכל היה טעות באבחון. אני לומדת בקצב נורמלי פשוט שלי היה כבר וותק של שלוש שנים בנגינה... ובגלל טעות (חוסר היכולת שלי לקרוא תווים) סיווגו אותי לרמת מתחילים. ישבתי לי בכיתת המחוננים עם התחושה שאני כאן בטעות ובלי ייסוריי מצפון. בגלל שקפצתי שתי כיתות, פיספסתי את השלב שבו מלמדים את התלמידים קואורדינציה שנקרא לה "כד קטן" (ככה באמת היינו קוראים לזה בחוג:) לעשות עם הרגל פם פם-פם כמו במשקל של השיר "כד קטן" ובמקביל עם יד שמאל רק פם-פם). כל פעם כשהיינו מגיעים לקטעי נגינה שדרשו "כד קטן", אני הייתי מדלגת בשקט. אבל בסוף רוני עלה על זה והתחיל לשים זכוכית מגדלת סביב העניין עד שבאחד השיעורים הייתה סצנה. רוני שאל למה אני לא מתאמנת על זה בבית ואני התחלתי לבכות כי ניסיתי, באמת שניסיתי וזה פשוט לא עבד. זה דרש קואורדינציה מורכבת מדי שהאמנתי שאין לי את היכולת, שהגוף לא מסוגל ללמוד. רוני אמר שאין כזה דבר, הוא הצמיד לי תלמידה אחרת מהכיתה ובקש ממנה שתפגש איתי מחוץ לשיעור ותלמד אותי עד שאני אצליח. זה היה קשה, ומייאש, לא האמנתי שאצליח, לא האמנתי שאני יכולה. ניסינו שוב ושוב ושוב. ושוב ושוב ושוב. זה לא עבד ולא ראיתי את האור בקצה המנהרה. אני לא יודעת כמה זמן "חפרנו" על המיומנות הקטנה הזו של "כד קטן" - שעה, שעתיים, שלוש, אולי יותר. אבל בסוף זה הצליח. וחוץ מהמיומנות להצליח לנגן "כד קטן" אני לא יכולה לתאר את תחושת המסוגלות - התחושה הזו שאין דבר שאני לא יכולה להשיג. הכח הזה שהשתמשתי בו אח"כ בכל פעם כשהתמודדתי עם האתגרים הכי קשים. "אף אחד לא מבין איך עובד אלגוריתם מציאת החציון? אין דבר כזה שאני לא יכולה להבין!" הייתי חופרת וחופרת וחופרת באיטרציות כמו אז כשלמדתי "כד קטן" עד שהייתי שוברת את זה. שום דבר לא עמד בפני. תודה על זה רוני... זה היה חתיכת שיעור לחיים.

ועכשיו לשיעור האדיר -

באמת שקשה לי לתאר במילים וגם התובנה הזו עדיין חדשה מאוד אצלי. אני אדבר בשפה קצת ציורית, אבל תאמינו לי שזה אדיר ושזה אמיתי. זה משהו שבאמת קורה במציאות ולא רק כמשל. מה שלמדתי בשנים שלמדתי נגינה, זה - הרמוניה. ההנאה מהאזנה לכמה מנגינות שמתנגנות בו זמנית ולכל אחת יש את הכבוד שלה בפני עצמה. כל מנגינה היא מעניינת ונעימה גם רק היא לבדה. אני יכולה להתאמן על יד ימין בנפרד ואח"כ להתאמן על יד שמאל בנפרד. ולכל אחת יש את הקול שלה והכח שלה, והיא עצמאית. ואז הן מתחברות ביחד ויש הרמוניה. וכשקבוצה מתאמנת לקונצרט יחד, לכל אחד יש תפקיד והוא עולם ומלואו, וכולם יחד מנגנים בהרמוניה.

אם אתם רוצים להבין מה זה הרמוניה, תאזינו לשיר של blure בשם the univers. תבחרו כלי אחד מבין כל הכלים ותתרכזו רק בו, ביופי שלו, בעדינות, ואח"כ תאזינו לו לצד כולם יחד, איך הכל משתלב. הלב... גם אצלכם הלב פועם ככה? הלב יוצא.

מה שהכה בי אתמול זה שכל החיים ובפרט במחקר, אני מנהלת בהרמוניה. הרמוניה זה כל כך הרבה דברים... זה לתזמן את חיי המשפחה עם חיי העבודה. כמו שני מקצבים שמתחברים יחד. המשיכה שלי למולטידיסיפלינריות, לשילוב של תחומי מחקר שונים, זו המשיכה ליצירת הרמוניות לחיבור של שני כלים, שתי מנגינות, שונות לגמריי וכשהן מנגנות יחד... זו הרמוניה.

אתמול כשסיימתי לכתוב מאמר (אפרסם בעוד כחודש-חודשיים) הסתכלתי על החיבורים בין הדיסיפלינות השונות שעשיתי והייתי מלאת סיפוק, היו שם כל כך הרבה כלים מכל כך הרבה דיסיפלינות, והן ניגנו יחד, בהרמוניה, זה ה blure שלי במחקר. תודה רוני על השיעור הגדול והשיעור האדיר.

When I wrote the acknowledgments section of my PhD, there was a teacher who had a profound impact on me whom I didn’t mention. I forgot to thank him because what he taught me wasn’t part of any curriculum, and I didn’t learn from him within the framework of formal education. A few months ago, I remembered Roni and the deeply meaningful lesson he gave me for life (I’ll share that soon). But it was only yesterday that it truly hit me—what I learned from Roni and couldn’t have learned anywhere else. Something that’s hard to put into words (but I’ll try, soon). Something that has shaped the way I see the world, day after day. Something that has guided me for decades. In the last year or two, I started noticing it, and just yesterday, I finally understood. His name is Roni Zur. And he was my music teacher. I want to share two lessons I learned from him that made me who I am today. The big lesson and the tremendous one. The Big Lesson – I first met Roni when I was in 4th grade. After a 4-year break (my choice) from playing music, I asked my mom to let me go back, and she took me to the Yamaha School at Dizengoff Center. Roni was responsible for giving me a placement test to determine my level. Since I had three years of experience, he handed me the Step 3 coursebook and asked me to play. I couldn’t play anything. I didn’t remember how to read music. I used to know how, before the break—I remember knowing how to read notes. But all of that memory was gone. I forgot everything. (Side note: To this day, I still can’t read notes—I don’t read them, I calculate them. I used to have the skill; I remember looking at complex scores and chords and just knowing what they meant. But I lost it. That skill vanished. Catastrophic forgetting.) Roni saw I couldn’t play, so he opened the Step 1 beginner book. Still, I couldn’t play anything because I couldn’t read the notes. I was placed in a beginner group, like students just starting to learn music for the first time. What happened in the beginner group was that I’d sit at home, calculate the notes, and write their names in small Hebrew letters underneath each note. Once I neutralized the problem of reading music, I suddenly became the top student in the class. I had learned to play, after all… and apparently, I hadn’t forgotten that part. After a few such lessons, they moved me up a class. After a few more, they suggested moving me up again—this time to Roni’s class, the “gifted” group. But I knew I wasn’t gifted—it was all a misdiagnosis. I was just learning at a normal pace, only I already had three years of experience playing. And because of a mistake (my inability to read music), they placed me in the beginner group. So there I was, sitting in the gifted class, feeling I was there by mistake—but without guilt. Because I skipped two levels, I missed the stage where students were taught a coordination exercise we called "Kad Katan" (like the rhythm of the Israeli children’s song Kad Katan). It involved tapping your foot in a steady beat (pam pam-pam), while your left hand played only pam-pam. Every time we got to a passage requiring “Kad Katan,” I would quietly skip it. Eventually, Roni caught on and started focusing in on it, until one lesson turned into a scene. Roni asked why I wasn’t practicing it at home. I burst into tears—because I was trying. I really tried, and it just wouldn’t work. It required a level of coordination that I believed I simply didn’t have, that my body was incapable of learning. Roni said, “There’s no such thing.” He paired me with another student from class and asked her to meet with me outside of lessons and teach me until I succeeded. It was hard. It was demoralizing. I didn’t believe I could do it. We tried again and again and again. And again and again and again. It didn’t work. I saw no light at the end of the tunnel. I don’t know how long we “dug” into that tiny “Kad Katan” skill—an hour, two, three, maybe more. But eventually, it worked. And beyond acquiring the skill to play “Kad Katan,” I can’t describe the feeling of capability—the feeling that there is nothing I can’t achieve. That power has carried me through the hardest challenges since. “Nobody understands how the median-finding algorithm works? There’s no such thing as something I can’t understand!” I would dig and dig and dig, through iterations—just like back then with “Kad Katan”—until I cracked it. Nothing stood in my way. Thank you for that, Roni… what a life lesson that was. And now, for the Tremendous Lesson – It’s truly hard to describe in words, and this realization is still very fresh for me. I’ll speak a little metaphorically—but believe me, it’s tremendous and it’s real. It’s something that really happens in the world, not just as a metaphor. What I learned during those years of music lessons was: harmony. The joy of listening to multiple melodies playing at once, each with its own dignity and presence. Each melody is interesting and beautiful on its own. I can practice just the right hand separately, then the left hand separately—each has its own voice and strength, and it’s independent. And then, they come together in harmony. And when a group practices for a concert together—each person has a part that is a world unto itself—and together, they create harmony. If you want to understand what harmony is, listen to the song The Universal by Blur. Choose one instrument among all the instruments and focus just on it—its beauty, its delicacy. And then listen again, this time with all of them together—how it all blends. The heart… does your heart beat like that too? It bursts. What hit me yesterday was that my entire life—especially in research—I operate in harmony. Harmony is so many things… it’s synchronizing family life with work life. Like two rhythms that connect. My pull toward multidisciplinarity, toward blending different fields of research—it’s my pull toward creating harmonies. The fusion of two instruments, two melodies, completely different—and when they play together… that’s harmony. Yesterday, when I finished writing a paper (to be published in about a month or two), I looked at the connections I had made between disciplines and felt immense satisfaction. There were so many instruments from so many domains—and they were playing together, in harmony. That was my Blur, in research. Thank you, Roni Zur, for the big lesson and the tremendous lesson.